מה למדתי מטים גרובר- המאמן של מייקל ג'ורדן וקובי ברייאנט

טים גרובר נחשב לאגדה בתחום האימון האישי (הפיזי והמנטאלי) לספורטאים (והיום גם ליזמים ואנשי עסקים)

בכל זאת, אנחנו מדברים על הבן אדם שבנה את מייקל ג'ורדן (מבחינה פיזית) והאריך לקובי בראיינט ז"ל את הקריירה.

אני עוקב אחריו כבר תקופה ארוכה, והספר שלו Relentless הוא ללא ספק ספר משנה חשיבה. הגישה שלו שונה לגמרי בכל הקשור לאימון ואימון מנטאלי.

אם טוני רובינס הוא הקואצ'ר "הטוב", גרובר הוא הקוצ'ר "הרע" במובן החיובי של המילה כמובן.

הפילוסופיה שלו, שבקלות ניתן להשליך אותה גם על המגזר העסקי, מתבססת כאמור על עבודה של שנים עם הטופ של הטופ של שחקני הכדורסל.

הטענה שלו מאוד פשוטה- מה שמפריד בין ההכי גדולים שיש לפשוט גדולים- זה רק הראש. המיינדסט, המוכנות להקרבה, ללקחת אחריות ברגעים שכולם מפחדים להחזיק את הכדור וביכולת לדחוף את עצמנו לקצה גם כשממש קשה.

לדוגמא: אחרי משחקים, לא משנה אם הפסד או נצחון, כשכל השחקנים הולכים להתקלח והביתה, ספורטאים כמו ג'ורדן ומייקל נכנסים לחדר כושר או חוזרים לאולם להתאמן על נקודות שהם רוצים לשפר.

גרובר פיתח הבחנה בין 3 סוגים של אנשים

ה- cooler

ה- closer

ה- cleaner

האנשים הכי מצליחים בעולם הם הקלינרים. המנקים, אלו שמטאטים את כולם. 

אני כמובן, שואף להיות קלינר. יש כאלה שזה בא להם יותר בטבעיות, יש כאלה שצריכים לעבוד על זה יותר קשה בשביל להקשיח את עצמם בצורה מנטאלית.

בסופו של דבר- כשרון פשוט לא מספיק

בתי הקברות מלאים בספורטאים סופר מוכשרים, שהראש פשוט חירב להם את הקריירה וגרם להם ולא להגיע לגדולה האמיתית שהם יכלו להגיע אליה.

קולר, קלוזר, קלינר- בואו נפרק את זה כדי שזה יהיה יותר ברור

הקולרים:

אלו אנשי הסבבה וזהו. אם נקביל את זה לעולם העסקי הם העובדים שברגע שמגיעה השעה 5, ימות העולם. הם מפילים את העט ומתחפפים הביתה.

הם שם כדי לאסוף את המשכורת שלהם. הם בסדר במה שהם עושים, לא מצטיינים גדולים, לא כאלו שאתם יכולים לסמוך עליהם בעיניים עצומות. הם יעשו את המינימום הנדרש מהם, ולא ישקיעו מעבר.

לצורך העניין, הם לא ישבו בזמנם הפנוי ויקראו בלוגים ומאמרים כדי להשתפר אלא אם כן תחייבו אותם. הם העובדים האלו, שכיף להיות בחברתם, מעבירים אתכם סיגריה בהפסקה, אבל הראש שלהם נמצא בעיקר על איזה בינג' בנטפליקס הם הולכים לשרוף את השעות הפנויות שלהם.

הם סבבה, אבל לא עליהם אתם יכולים לבנות את הביזנס שלכם. הם יספקו תוצאות טובות אבל לא מעולות ולא יגדילו ראש.

הקלוזרים:
אלו שבהגדרה הספורטיבית הם שחקנים שאפשר לסמוך עליהם והם לא יפחדו לקחת את הזריקה האחרונה במשחק.

אם נשליך את זה לעולם העסקי, הם אנשים שאתם לרוב יכולים לסמוך עליהם אם אתם בחופשה נניח.

הם יספקו לכם תוצאות מעולות ברוב הזמן, כל עוד הם עובדים בסביבה הנוחה להם, ואין בלתמים שמשבשים להם את הרוטינה. יחד עם זאת, ברגעי לחץ, הם עלולים ללכת עם הראש בקיר כי הם התרגלו לדרך עבודה מסויימת וקשה להם לבצע אדפטציה למצבים לא צפויים. הם יקחו את הזריקה האחרונה לא כי הם ממש רוצים, אלא כי אף אחד אחר לא מוכן.

ודרגת העל- הקלינרים:

הג'ורדנים, הברייאנטים, הסטיב ג'ובסים, האילון מאסקים.
אלו שלא משנה איזה מכשול תזרקו להם, ימצאו את הדרך להשיג תוצאה מושלמת.

אלו שלא יחכו בהתקפה האחרונה שימסרו להם את הכדור אלא יצעקו על החברים שלהם לקבוצה, תנו לי את הכדור ופנו את הדרך. זה עלי!

אלו האנשים שנערכים לכל סיטואציה, יודעים להגיב במהירות ולא קופאים אם משהו לא קורה כמתוכנן. אלו האנשים שתשקלו לקדם בתפקיד, שאתם יכולים לסמוך עליהם בעיניים עצומות שתוצאות לא טובות או בלתמים, לא ישתקו אותם ויגרמו להם לא לתפקד.

להפך, אלו האנשים שחיים על הלחץ, שיש להם רעב אינסופי ללמוד ולהשתפר, שב-22:00 בלילה כשבני הזוג שלהם אומרים להם ״בואו למיטה, נראה משהו כבר מאוחר״, הם יושבים וקוראים ספר או רואים הדרכה על משהו שיכול לגרום להם לספק תוצאות טובות יותר מחר.

הקלינרים הם האנשים שאתם רוצים לצאת איתם למלחמה, להציב להם יעדים ולראות איך כשהם מגיעים ליעד הם לא עוצרים לחגוג אלא שואלים- מה הלאה?

נקודות נוספות שלמדתי מטים גרובר-

עכשיו, אחרי שהבהרנו את הפילוסופיה שלו, הנה מספר דברים נוספים שלמדתי ממנו.

תדעו בדיוק מי אתם ואל תספרו אף אחד– דוגמא קטנה שתמחיש לכם את הכוונה.

יש לא מעט קבוצות פייסבוק מקצועיות. אפשר לשאול בהם שאלות ולקבל תשובות סביב הביזנס שלכם. אממה, מסתבר שיש לא מעט אנשים שפשוט מתביישים לשאול שם שאלות.

הם מפחדים לשאול שאלות שיתפסו כטיפשיות (למרות שכנראה שהם לא), הם מפחדים להראות שהם לא יודעים משהו ודואגים מאיך אחרים יתפסו אותם אחרי שהם ישאלו שאלה שיכולה להראות שהם חס וחלילה לא יודעים משהו.

בשביל להיות קלינרים אמיתיים ולהצליח, אנחנו חייבים להפסיק לחשוב מה אחרים חושבים עלינו.
אנחנו צריכים להתרכז ולעשות את מה שנדרש כדי להשיג תוצאות.
במקרה הזה, לשאול שאלה שיכולה להעיד שאנחנו לא מבינים על משהו שכולם חושבים שאנחנו מבינים, בשביל להבין איך לפתור את הבעיה שנתקלנו בה.

כשלכולם מספיק, אנחנו חייבים להמשיך לדחוף את עצמנו-

זה אומר לכתוב את המאמר הזה ב-22:00 בלילה אחרי יום שהתחיל ב-5 בבוקר, כי אחרת אם אני אחפש זמן לכתוב אותו במהלך היום אני פשוט לא אגיע לזה.

זה אומר שלמרות שהגענו לסטטוס מסויים, ויש לנו כמות ידע על הנושא המקצועי שלנו אנחנו חייבים להמשיך לדחוף קדימה וללמוד דברים משיקים חדשים.
אנחנו חייבים "להתאמן", לחשוב, לפתח ולהתפתח גם אחרי שכל מי שאנחנו מכירים כבר עם הלשון בחוץ, מתפללים למנוחה.

לקחת אחריות טוטאלית-

לטוב ולרע, אנחנו לוקחים אחריות על התוצאות שלנו. על העבודה, על העובדים, על המיזם או מה שזה לא יהיה.

אם לא השגנו תוצאות עבור הלקוח, אנחנו לא נחפש להאשים את הסביבה. יש רק שורה אחת שמעניינת וזאת השורה התחתונה. ואנחנו, אחראים עליה בלעדית.

רגעי לחץ- כשכולם בורחים ממנו אנחנו רצים אליו

אלו הזמנים בהם האופי שלנו עומד למבחן.
לקוחות זועמים? צריך לעמוד בדדליין? יש לחץ היסטרי בעבודה? אנחנו ניקח החלטות ונעמוד מאחוריהם.
בזמן שכולם בסטרס ומחפשים פתרונות, אנחנו נעשה מהלכים.

כישלון? מה זה?

לא בקטע הקלשיאתי, אלא אנשים שבאמת מצליחים, מבינים שכשלון זאת רק מהמורה בדרך. ניסינו ולא עבד? יופי. נלמד מזה וננסה דרך אחרת.

מייקל ג'ורדן אמר פעם שזה לא שהוא הפסיד במשחק, פשוט נגמר לו הזמן הספציפי שהוקצב למשחק הזה. הבנתם את הראש.

ונקודה אחרונה (יש עוד המון אבל לא נחפור)

קלינרים אמיתיים הם כאלה שיש להם תשוקה אדירה לתוצאות. אנחנו לא חייבים לאהוב את העבודה כל יום. אנחנו לא צריכים להעמיד פנים שהכל נפלא.
יש ימים שבהם מותר לנו פחות לאהוב את מה שאנחנו עושים, אבל זאת לא העבודה שמניעה אותנו, זאת ההתמכרות המטורפת לתוצאה הסופית.

ואחרי שהשגנו את היעד? אנחנו לא מסוגלים לחגוג אותו בטירוף. חיוך קטן, שחרור לחץ, טפיחה עצמית על השכם, ובבוקר שאחרי, אנחנו כבר רעבים לתקוף ולהשיג את היעד הבא.